לא חשבתי שאני עוד אתרגש מהשקה של משחק NBA 2K. אחרי כל כך הרבה שנים שכל גרסה הרגישה כמו “עוד שנה, עוד עדכון”, הגעתי למשחק השנה עם ציפיות נמוכות למדי. אבל משהו בשנה הזו תפס אותי אחרת , לא בגלל גרפיקה או מנוע חדש, אלא בגלל איך שהמשחק גורם לי להרגיש כשאני באמת יושב עליו שעות, משחק, מפסיד, חוזר, ופתאום קולט שהשעה כבר שתיים בלילה.
NBA 2K26 – כדורסל שמאלץ אותך לחשוב
המשחקיות השנה שקטה יותר, לא מנסה להרשים בעיניים אלא בראש. בפעם הראשונה הרגשתי שאני לא יכול "לזרוק סתם" או לרוץ ישר לסל.
המשחק מעניש החלטות פזיזות, וזה טוב. ברבע הראשון של המשחק הראשון שלי לקחתי שלוש זריקות מחוץ לקשת שנראו טוב בעין אבל חטפו את הטבעת. הבנתי מהר שהפעם צריך לבנות התקפה, לעבוד עם הפיק-אנד-רול, לשים לב לתנועה של השחקנים האחרים.
יש תחושה שהמנוע החדש נותן משקל אמיתי לכל תנועה. כשאני נכנס בצבע, אני כמעט מרגיש את הגוף של השחקן שלי נדחף לאחור מההתנגשות. זה לא "וואו" גרפי, אבל זו תחושת קצב והיא מוסיפה המון.
אחרי כמה משחקים אתה מתחיל להבין את זה: תנועה חכמה בלי כדור שווה לפעמים יותר מזריקה מוצלחת. אחד הרגעים שהכי גרמו לי להרגיש את זה היה כששיחקתי עם בוסטון מול דאלאס. ברבע האחרון, בהתקפה קריטית, ניסיתי לכפות חדירה של טייטום. השומר חתם לי את הדרך, ובמקום להכריח, הסתכלתי מסביב, חיפשתי את ההגנה מתפרקת, ומצאתי את בראון בפינה. שלשה נקייה, באזר. זה לא היה מהלך מתוכנת, זה היה כדורסל וככה זה צריך להיות.
MyCareer: פחות סרט, יותר קריירה
אם בשנים קודמות הרגשתי שה-MyCareer נכתב עבור יוטיוברים בני 16, השנה הוא סוף-סוף מרגיש כתוב עבור מישהו שרוצה באמת לשחק כדורסל.
הסיפור מתחיל בלי דרמות, שחקן אלמוני שמוזמן למחנה אימונים לפני הדראפט. לא היו סצנות ארוכות, לא פוסטרים נוצצים, רק אני, מאמן זועף וחמישה חבר’ה שמנסים לא לאבד את הקריירה שלהם עוד לפני שהתחילה.
בהתחלה זה הרגיש יבש מדי, אבל אחרי כמה אימונים התחלתי להבין את הקצב. המאמן מעיר על זריקות מיותרות, חבר קבוצה מתלונן על אגואיזם ויש תחושה אמיתית של חדר הלבשה, לא של תסריט.
היו רגעים שדווקא הקטנות תפסו אותי. באחד האימונים, אחרי סדרת הפסדים, המאמן אמר לי "אתה מתנהג כמו סקורר, אבל אתה עוד לא כזה". זו שורה פשוטה, אבל הרגישה כאילו נכתבה לי אישית. אחרי שבוע של משחקים הרגשתי שהדמות שלי מתחילה לבנות צורה, המכניקה מגיבה לי כמו שצריך והשיפור מגיע לאט אבל בצורה שמספקת.
ועדיין, אי אפשר להתעלם מזה שההתקדמות איטית מאוד בלי מטבעות VC. ניסיתי להישאר נאמן לעצמי ולא לשלם, וזה אומר לילות ארוכים של משחקים כדי להעלות דירוג. זה לא שובר את החוויה, אבל כן שוחק.
מלבד מצב הקריירה, אי אפשר להתעלם מזה ש-K2 ממשיכה להשקיע בעיר הווירטואלית. The City השנה גדולה מתמיד, מלאה במגרשים, חנויות, אירועים, מסיבות רחוב ומה לא, אבל עם כל הכבוד, אני באתי לשחק כדורסל וזה בעיקר הרבה רעש מסביב.
בפעמים הראשונות ששוטטתי בעיר, זה הרגיש מדהים: לראות אנשים רצים, לשמוע מוזיקה, לראות מישהו מתאמן לידך. אפילו השתתפתי בטורניר רחוב קטן שנפתח פתאום בלייב, והאמת? זה היה רגע מדהים. שלוש על שלוש באור ניאון, עם קהל שצועק מהגגות.
אבל אז מגיעים החלקים שפחות. יש לא מעט משימות קטנות שמרגישות מיותרות, כאילו המשחק מפחד שתשעמם. שליחויות, שיחות סתמיות, משימות איסוף… זה לא מה שאני מחפש כשאני משחק במשחק הזה.
מצד שני, אני כן מעריך את השיפור הטכני, המעברים חלקים, זמני טעינה כמעט נעלמו, והכל מרגיש הרבה יותר חי. אני רק מקווה שבשנה הבאה הם יחזירו את הפוקוס לפרקט עצמו. כי בסוף, גם בעולם פתוח עם עשרות פעילויות, הרגע הכי חזק הוא עדיין כשאתה על הפרקט.
NBA 2K26 – מיקרו-תשלומים, גרסה 2026
אי אפשר לברוח מהנושא הזה, אז נדבר עליו ישירות. ה-VC עדיין כאן, והם עדיין חלק מרכזי במשחק. ההבדל השנה הוא באופן שבו זה מרגיש. התחושה התמידית והדילמה חוזרת על עצמה: האם לעשות את הדרך הארוכה מתוך הבנה שזה ייקח זמן והמון משחקים או להשתמש ב-VC כדי שהשחקן יגיע לרמה מסוימת? מבחינתי התשובה היא ברורה, הדרך הארוכה היא הזולה יותר והמהנה יותר. אמנם יש חזרתיות, אבל אחרי שאתה לומד את השחקן שלך – אתה בעצמך הופך לשחקן טוב יותר במשחק.
אחרי שבוע של משחקים בלי לקנות כלום, הדמות שלי הגיעה לדירוג 73. זה לא גבוה, אבל מספיק כדי להיות תחרותי. התחושה היא ש-K2 הבינה ששחקנים לא אוהבים להרגיש סחוטים.
מצד שני, במוד MyTeam זה כבר סיפור אחר. גם השנה, אם אתה לא קונה חבילות, אתה תצטרך לעבוד קשה מאוד כדי לבנות קבוצה תחרותית. אני אישית פחות מתחבר למוד הזה, אז זה לא הפריע לי, אבל מי שחי על האונליין, כנראה יתבאס.
רגעים קטנים של מציאות
יש משהו השנה בניהול האנרגיה של השחקנים שגורם למשחק להרגיש אמיתי. שיחקתי משחק שלם עם הדמות שלי בלי להוציא אותה למנוחה, ובדקות האחרונות פשוט לא הצלחתי לעבור אף אחד. הרגליים כבדות, הזריקות קצרות. המשחק לא צועק לך “נגמר לך הכוח”, הוא פשוט גורם לך להרגיש את זה.
מה שבאמת מרשים זו דווקא התנועה הקולקטיבית, כלומר איך שכל עשרת השחקנים מגיבים אחד לשני. כשההגנה מתהדקת, אתה רואה את זה גם בשפת הגוף. זה לא משהו ששמים לב אליו מיד, אבל כשמסתכלים על הילוך חוזר, זה לגמרי שם.
אחרי עשרות משחקים, אני מרגיש בנוח לומר: NBA 2K26 פשוט עובד בצורה מעולה. הוא מחייב אותך לחשוב, מתגמל אותך כשאתה משחק נכון ונותן לך הרגשה של שליטה אמיתית. אבל, וחשוב לזכור גם את זה, הוא גם מעייף לפעמים, בעיקר כשאתה מרגיש שההתקדמות שלך תלויה במטבעות וירטואליים או במאות משחקים שחוזרים על עצמם.
בסוף כל השעות על המגרש הווירטואלי, אני מרגיש ש-NBA 2K26 לא בא להדהים אלא פשוט להזכיר למה אני בכלל משחק. הוא מתסכל לפעמים, במיוחד כשהמערכת מתעקשת לעכב התקדמות או כשכל סל מרגיש כמו מאבק, אבל אז מגיעים הרגעים הקטנים האלה, כשאתה חותך נכון, מוסר בזמן, וקולע שלשה נקייה, ושוכח שזה רק משחק. לא מושלם, לא מבריק, אבל אמיתי וכאלה הם החיים. כזה שמחזיר אותך שוב ושוב לפרקט, גם שהבטחת לעצמך שהיום אתה באמת פורש.
מחיר: 320 שקל
להצטרפות לערוץ הטלגרם של The Gadget Reviews