"מר מקמהן" היא סדרה שמעוררת סערת רגשות ומותירה תחושת מועקה אצל כל מי שגדל על ה-WWE, כמוני. במשך שנים, הייתי מכור לדרמות הגדולות של הזירה. קרבות בלתי נשכחים בין האלק הוגן לאנדרטייקר, הסיפורים האינסופיים בין הטוב לרע, והדמויות שהפכו לאייקונים תרבותיים כמו טריפל H, סטון קולד סטיב אוסטין וג'ון סינה. כל אלה היו חלק מהילדות שלי והפכו לרגעים שנחרתו בזיכרוני, אבל הצפייה בסדרה הזו גרמה לי להרגיש כאילו האשליה מתנפצת לרסיסים, ולא ניתן להתעלם מהניסיונות המגמתיים של היוצרים להלבין את מעלליו של האיש שמאחורי הקלעים.
מה שמטריד במיוחד הוא התחושה שהסדרה אינה מבקשת רק לחשוף את מקמהן על כל פגמיו, אלא גם להלבין את מעשיו בצורה מסוימת. מדובר בסדרה שמציגה את מקמהן כאיש חזון שהצליח להרים תעשייה מכלום, להפוך אותה למפלצת כלכלית ולשנות את פני הבידור העולמי. אבל בתוך כל השבחים, היא נזהרת שלא להכות חזק מדי במקומות שהיו עלולים לפגוע בתדמיתו או להכתים את הארגון שבנה. היא מטפלת בפרשיות מביכות כמו שימוש בסטרואידים, ניצול יחסי מרות, תביעות הטרדה ודרמות משפחתיות, אך עושה זאת בזהירות מרגיזה שמותירה תחושה של מסגור עדין מדי.
כמי שעוקב אחרי הארגון שנים רבות, אני מרגיש שהסדרה בוחרת ללכת על קו עדין: מצד אחד לחשוף את העוולות והכאוס שהתרחשו מאחורי הקלעים, ומצד שני להציג את מקמהן כדמות כמעט הירואית שעמדה לבדה מול סופות של ביקורת ומשברים. לא חסרים רגעים מזעזעים בדוקומנטרי – מתאבקים שנהרסו מהלחצים והפציעות, אחרים שהתמודדו עם התמכרויות קשות, ופרשיות של הטרדות ואכזריות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמסע של מקמהן לפסגה. אבל הצגת האירועים מרגישה לעיתים כמו ניסיון ליצור איזון מלאכותי – כאילו אומרים לנו: "כן, האיש הזה עשה דברים איומים, אבל הוא גם גאון, אז אולי מגיעה לו הבנה מסוימת".
החוויה שלי בצפייה הייתה כמו מסע בזמן – כל פרק מחזיר אותי לרגע אחר בהיסטוריה של ה-WWE. ברגעים מסוימים מצאתי את עצמי נסחף בזיכרונות מתוקים, אך אז הגיעו המכות, אחת אחרי השנייה, כשהבנתי עד כמה מה שהתרחש מאחורי הקלעים היה רחוק מהזוהר וההרפתקה שהמסך שידר. הסיפורים על היחסים בין מקמהן לבני משפחתו הם דוגמה מובהקת לכך: קרבות משפחתיים לא נשארו בגדר משחק בימתי אלא גלשו לעימותים אישיים אמיתיים, כמו הקרב שבו התעמת עם בתו ימים ספורים לפני חתונתה – רק כי התעקש שהחתונה תשודר בשידור חי. גם כאן, הסדרה מציגה את הסיפור כמעט כמעשה קוריוזי, כאילו מדובר באירוניה דרמטית ולא בתמרור אזהרה מפני התנהלות רעילה.
מה שהסדרה מצליחה להעביר היטב הוא תחושת הכוחניות והשליטה שהניעו את מקמהן לכל אורך הדרך. כל החלטה, כל תמרון, כל קרב מבוים – הכול נועד לשרת את המטרה הסופית: שליטה מוחלטת בזירה ומחוץ לה. היאבקות אינה רק מופע בידור, אלא זירה של תככים ומאבקים שבה מקמהן הפך לדמות המרכזית, אך גם לדיקטטור חסר רחמים. לא פעם הוא נדרש לבחור בין הצלחה מסחררת לבין אנושיות – ובחר שוב ושוב בכסף ובכוח, גם במחיר חייהם של האנשים שסבבו אותו.
עם כל זה, יש משהו מתסכל בצפייה בדוקומנטרי הזה. הוא מגלה רק חלק מהסיפור, משאיר שאלות רבות באוויר ולא הולך עד הסוף בביקורת שלו. המתאבקים שראיינו – דוויין "דה רוק" ג'ונסון, ג'ון סינה ואחרים – נמנעים מלהפנות אצבע מאשימה ישירה למקמהן. התחושה היא שכולם עדיין חלק ממערכת האינטרסים, אולי מתוך פחד, אולי מתוך נאמנות עיוורת. הסדרה מרגישה כמעט כמו מניפסט סלחני שמנסה להראות שמקמהן אמנם עשה דברים רעים, אבל בסופו של דבר הוא "איש גדול" שהיה חייב לקבל החלטות קשות.
אחרי הצפייה, קשה לי להסתכל על ה-WWE באותו אופן. אני עדיין אוהב את מה שהארגון הזה ייצג עבורי כילד – רגעים של בריחה מהמציאות, דמויות גדולות מהחיים וסיפורים מרתקים. אבל אני גם לא יכול להתעלם מהמחיר האמיתי ששולם כדי ליצור את הפנטזיה הזו. מדובר בעולם שהצופים ראו בו חלום, אבל עבור רבים מהמתאבקים הוא היה סיוט מתמשך. מקמהן אולי בנה את ה-WWE, אבל הוא גם הרס לא מעט אנשים בדרך. הסדרה הזו משאירה אותי עם תחושת תסכול – מצד אחד היא מעניקה הצצה לכאוס ולהרס, אבל מצד שני נמנעת מהעמקה אמיתית ונראה שהיא מנסה לשמר את מורשתו של האיש שבמרכזה.
בסופו של דבר, "מר מקמהן" היא צפייה חיונית לכל מי שגדל על ה-WWE, אבל היא לא קלה. היא תעמת אתכם עם האמיתות הכואבות שמאחורי הקלעים, עם הצדדים האפלים של התעשייה ועם הדילמות המוסריות הכרוכות ביצירת בידור על גבם של אנשים אמיתיים. הסדרה לא חוסכת באגרופים, אבל יש תחושה שהיא לא מכוונת את כולם בדיוק למקומות שבהם הם הכי נחוצים.
איפה לראות? נטפליקס, 6 פרקים
להצטרפות לערוץ הטלגרם של The Gadget Reviews