אחרי עשרות שעות של ניסיונות פריצה, חיסולים שקטים ולא מעט רגעי תסכול שבהם מצאתי את עצמי מטיח את הראש בשולחן, אני יכול לומר ביושר: Styx: Blades of Greed הוא לא משחק שבא להקל עליכם. בעולם שבו רוב משחקי ה-AAA מנסים להיות הכל מהכל, סדרת סטיקס תמיד ידעה בדיוק מה היא, חוויית התגנבות "טהורה" שלא משאירה מקום לטעויות. הפעם, הסטודיו הצרפתי Cyanide החליט לקחת הימור ולשדרג את הנוסחה. הם הוציאו את הטרול הירוק מהשלבים הלינאריים המוכרים והשליכו אותו לתוך שלוש זירות ענק פתוחות. זה נשמע על הנייר כמו חלומו של כל גיימר, אבל בפועל מדובר במערכת יחסים מורכבת של אהבה-שנאה שמתפתחת ככל שצוללים עמוק יותר לתוך עולם הפנטזיה המלוכלך הזה.
כשהאור הופך לאויב הכי גדול שלכם
הדבר הראשון שקופץ לעין ב-Blades of Greed הוא המעבר למנוע Unreal Engine 5, והביצועים על הפלייסטיישן 5 מצליחים להוציא ממנו את המיטב מבחינת אווירה. התאורה הדינמית היא לא רק קישוט; היא הלב הפועם של המשחק. מצאתי את עצמי מחשב זוויות תאורה של לפידים שבידי השומרים ברמה של מילימטרים, כשה-SSD של הקונסולה דואג שהמעברים בין האזורים יהיו כמעט מיידיים. אבל היתרון האמיתי של הפלייסטיישן 5 כאן הוא השלט, ה-DualSense נותן תחושה של משקל והתנגדות בכל פעם שסטיקס נצמד לקיר או מטפס על קורת עץ. מספיק שהעננים זזים והירח נחשף כדי שהצל שבו הסתתרתם ייעלם, ואיתו גם הסיכוי שלכם לשרוד את השלב. העיצוב של המפות, במיוחד מצודת Sky-Arch, מנצל את העוצמה הגרפית כדי לייצר וורטיקליות מטורפת. השימוש ב-Grappling Hook החדש מאלץ אתכם להסתכל על המרחב בצורה תלת-ממדית. אתם כבר לא רק הולכים במסדרון, אתם מתכננים נתיב דרך קורות גג ומרפסות רחוקות, מה שנותן תחושת סיפוק אדירה כשמצליחים לחצות אזור שלם מבלי שמישהו בכלל יחשוד שהייתם שם.
מוח במקום כוח: המכניקה שמענישה פזיזות
המשחקיות השנה דורשת משמעת עצמית גבוהה, אולי הגבוהה ביותר בז'אנר כיום. המשחק מעניש החלטות פזיזות בצורה כמעט אכזרית; סטיקס הוא לא לוחם, ועימות חזיתי מול שני שומרים הוא כמעט תמיד גזר דין מוות. מערכת ה-AI החדשה, ה-"Sensory Engine 2.0", היא שדרוג רציני. השומרים כבר לא רק הולכים במסלול קבוע. הם שמים לב לדלתות שהשארתם פתוחות, הם תוהים לאן נעלם החבר שלהם שעמד בפינה לפני דקה והם לא יפסיקו לחפש אתכם ברגע שתחמקו להם מהעיניים. כאן נכנסת לתמונה מערכת ניהול המשאבים, שהפכה למתוחכמת יותר. בקבוקי החומצה (Acid Vials) הם כבר לא מותרות אלא הכרח להישרדות. אם השארתם גופה במסדרון ולא המסתם אותה, מישהו ימצא אותה ויקפיץ את כל המחנה. זה יוצר מתח תמידי שבו כל מהלך חייב להיות מחושב מראש, אחרת תמצאו את עצמיכם טוענים את השמירה האחרונה שוב ושוב.
המחיר של החופש והחספוס הטכני
למרות השדרוג הגרפי והחופש הטקטי Blades of Greed סובל מבעיה אחת מרכזית שקשה להתעלם ממנה: חזרתיות. המבנה של העולם הפתוח אמנם מרשים, אבל המשחק מאלץ אתכם לחזור לאותן מפות ענק מספר פעמים במהלך הקמפיין. אמנם המיקומים של השומרים משתנים והקושי עולה, אבל תחושת הגילוי הראשונית דועכת כשאתם חוצים את אותו נמל בפעם הרביעית. מבחינת ביצועים על הפלייסטיישן 5 – המשחק מצליח לשמור על 60 פריימים ברוב הזמן, אבל באזורים הפתוחים והעמוסים ביותר של ה-Sky-Arch מורגשות נפילות קטנות שמזכירות שהמנוע הזה עדיין דורש עוד קצת ליטוש. תוסיפו לזה את המחסור המכוון בשמירות אוטומטיות, ותקבלו חוויה שדורשת מכם הרבה יותר ממה שאתם רגילים לתת. זה לא משחק "זורם" שמעביר לכם את הזמן בכיף, זו עבודה סיזיפית שלפעמים מרגישה שוחקת, במיוחד כשמאבדים חצי שעה של התקדמות בגלל שטות קטנה או טעות בשיקול דעת.
בסופו של דבר, Styx: Blades of Greed הוא לא משחק מושלם, והוא בהחלט לא מיועד לכל אחד. הוא מחייב אתכם לעבוד קשה, הוא מתגמל אתכם כשאתם משחקים נכון, והוא דורש רמת ריכוז גבוהה מהממוצע. אבל יש בו משהו אמיתי. הוא מזכיר שגיימינג יכול להיות מתגמל דווקא בגלל הקושי שלו. הוא מתסכל כשנכשלים, אבל תחושת הסיפוק כשמשימה מבוצעת בצורה נקייה היא משהו שמעט מאוד משחקים מצליחים לייצר היום. אם יש לכם את הסבלנות ללמוד את הצללים ולהתמודד עם האופי הלא-מתפשר שלו, תמצאו פה חוויה שונה בנוף, כזו שדורשת מכם להפעיל את הראש הרבה לפני שאתם שולפים את הסכין. בדיוק כמו בחיים, לפעמים המהלך הכי חכם הוא זה שאף אחד לא ראה.
מחיר: 200 שקל (לפלייסטיישן 5)
להצטרפות לערוץ הטלגרם של The Gadget Reviews