בשבוע שבו קשה להסביר מה בדיוק עובר עלינו, גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית, נחת משחק שלא בא להסיח את הדעת. הוא בא להעמיס עליך קצת יותר. לא עוד רובה, לא עוד רכב משוריין, אלא תיק על הגב, רגליים על האדמה, שקט ברקע, ושאלה אחת: לאן עכשיו?
Death Stranding 2: On the Beach הוא מסוג המשחקים שבקושי אפשר להכניס לקטגוריה. זה לא אקשן, לא הרפתקה, לא סימולטור. זה משהו בין טריפ פילוסופי למדיטציה אינטראקטיבית עם תקציב של בלוקבאסטר. מה שכן ברור, זה המשך למשחק הראשון של קוג'ימה, אותו Death Stranding שהפך למושג בפני עצמו, עם שליחים שמחברים בין נקודות בעולם שהתפרק. אבל אם המשחק ההוא הרגיש לפעמים כמו ניסוי שלא ברור מה מטרתו, ההמשך מרגיש הרבה יותר ממוקד. ועדיין, לא ממהר לשום מקום.
העלילה הפעם לוקחת את סם ברידג'ס למסע חדש, שנע בין אישי לאפוקליפטי. העולם שאחרי האירועים של המשחק הראשון מרגיש פצוע אך חי, כזה שמנסה להתחבר מחדש למרות האיומים החדשים שמרחפים מעליו. הקשרים שסם מפתח, בין אם עם דמויות חדשות ובין אם עם דמויות מוכרות מהעבר, מעוררים תהייה לא רק על המטרה של השליחוּת הנוכחית, אלא גם על שאלות רחבות יותר כמו בדידות, חיבור, והמחיר של תקווה. הסיפור מתפתח בקצב איטי אך מדוד, ומציף אמירות שמרגישות רלוונטיות במיוחד לעולם שאנחנו חיים בו, ובמובנים מסוימים, גם לישראל של 2025. במהלך המשחק, אתה נתקל במרחבים שמרגישים כמו סוף העולם, אבל נראים פשוט מדהים בצורה לא רגילה. טכנית, זה אחד המשחקים הכי יפים שיצאו ל-PS5 עד היום. כל שביל, סלע, צל והר מרגיש מוחשי. וזה לא רק ויזואליה. גם השקט, גם ההילוך, גם ההרגשה שאתה נמצא לבד, אבל לא מנותק, כל אלה עובדים חזק.
Death Stranding 2 – משחק שלא מתנצל על הקצב שלו
המשחק שם אותך שוב בתפקיד של סאם (נורמן רידוס), אבל הפעם הכל מרגיש פחות מאולץ. החיבור בין הסיפור לאמצעים הטכנולוגיים, גשרים, מסילות, תשתיות, מרגיש יותר חלק מהנרטיב ולא סתם "מערכת" במשחק. זה עדיין משחק של סחיבות, אבל הפעם עם תחושת התקדמות, אחריות, אולי אפילו שייכות.
יש גם יותר גיוון. רכבות מונורייל, שליטה משופרת באמצעים, דמויות עם עומק אמיתי (ולא רק נאומים חצי-פואטיים על גורל האנושות). והכי חשוב: הקרבות עצמם, כשהם מגיעים, מרגישים פחות כמו הפרעה ויותר כמו חלק מהחיים בעולם הזה, שהם בעצמם סוג של מלחמה פנימית.
אבל זה משחק שלא מתנצל על הקצב שלו. אין בו אקשן מיידי, אין בו "סיפוק". מי שחיפש אדרנלין, שיחפש במקום אחר. כאן בונים לאט, צופים מרחוק, מקבלים החלטות קטנות עם השפעה גדולה. זה משחק שמבקש שתהיה נוכח, לא פשוט תנצח.
ואולי דווקא בזה הוא פוגע הכי מדויק במי שיושב עכשיו בבית, בארץ שלא ברור אם היא באמצע הסיפור או לקראת סוף. Death Stranding 2: On the Beach הוא יצירה יוצאת דופן בנוף הגיימינג של 2025. זהו משחק שלא מנסה לשדר מציאות גיבורית אלא להציע הצצה לעולם מפורק, איטי, ואנושי מאוד, שבו כל פעולה קטנה מקבלת משמעות. במובנים רבים, הוא ממשיך את הרוח של המשחק הראשון, אך עושה זאת באופן שלם, חד יותר ובעיקר נגיש יותר רגשית.
המכניקות שופרו, העולם הפך רחב יותר, המערכת החברתית חכמה יותר, אך כל אלה לא באים על חשבון החוויה האישית. להפך. החיבור בין השחקן לבין העולם, בין פעולה לבין משמעות, נבנה כאן בזהירות ומבקש לא “לשעשע”, אלא לחבר, בדיוק כמו הרעיון שעומד בלב הסדרה כולה.
זו אינה חוויה שמתאימה לכל אחד. מי שמחפש משחק פעולה קצבי ימצא את עצמו מתוסכל כבר בשעות הראשונות. אך עבור מי שמוכן להשקיע זמן, סבלנות ופתיחות, מדובר במשחק שמרחיב את הגבולות של מדיום המשחקים ופותח פתח לחשיבה עמוקה, רגשית ואסתטית גם יחד.
הסקירה הזו נכתבה לאחר עשרות שעות משחק בפלייסטיישן 5, אך לא הושלמה במלואה העלילה הראשית.
מחיר: 320 שקל
להצטרפות לערוץ הטלגרם של The Gadget Reviews