יש משחקים שאתה נכנס אליהם ויודע בדיוק מה תקבל. Borderlands 4 הוא אחד מהם, רק שהוא גם קצת מפתיע הפעם. זו אותה סדרה של יריות מטורפות, נשקים מופרעים, טון חצי ציני וחצי גאוני, אבל הפעם מרגיש ש־Gearbox ניסו לשים קצת בלמים. זה כאילו מישהו שם סוף־סוף הבין שאפשר להיות משוגע, גם בלי לעשות מזה רעש כל הזמן.
העלילה: סדר עולמי חדש, רק בלי נאומים
הפעם המשחק שלח אותי לכוכב חדש בשם Kairos, שנמצא בשליטה של טיפוס שנקרא Timekeeper, שליט שמנהל את האנשים שלו כמו שעון. הוא משתמש בטכנולוגיה שנקראת "Bolts" כדי לוודא שהכול מתפקד לפי הכללים שלו, בלי הפתעות, בלי טעויות ובלי הרבה חופש. כמובן שזה לא מחזיק מעמד הרבה זמן, ואני, בתור Vault Hunter חדש, מגיע בדיוק כשמתחיל להתפרק הסדר הזה.
במהלך המשחק מצטרפים עוד שלושה חברי צוות, כל אחד עם סגנון משחק שונה לגמרי. אחד מהם חזק וקרבי, השני יותר טקטי, השלישית מתמקדת באנרגיה ונשקים ניסיוניים, והרביעי פשוט נהנה לזרוע הרס. ההרכב הזה עובד טוב. יש ביניהם דינמיקה נחמדה, ולא מעט קטעים שבהם הם זורקים עקיצות אחד לשני באמצע הקרב.
הסיפור עצמו לא יפיל אתכם מהכיסא, אבל הוא כן נותן תחושת כיוון. בניגוד לעבר, אתה לא רץ סתם בין קרבות, אלא מרגיש שאתה באמת נלחם על משהו. לפעמים המשחק אפילו תופס רגע רגוע בין פיצוצים, מין הפוגה שמזכירה לך למה אתה בכלל שם.
כשכל ירייה מרגישה אחרת
בפעם הראשונה שהרמתי נשק ב־PS5 הרגשתי מיד את השינוי. ה־DualSense פשוט עובד פה מעולה. כל סוג נשק מגיב אחרת: רובה סער מרגיש יציב וחלק, שוטגן מרגיש כבד ובועט, והנשקים הניסיוניים, כמו אלה שיורים אנרגיה, מרגישים כמו משהו שבאמת לא דומה לאחרים.
הקרבות עצמם מהירים, אבל הפעם גם קצת יותר מדויקים. במשחקים הקודמים הרגשתי לפעמים שאני פשוט יורה לכל כיוון ומקווה לטוב. כאן, התנועה יותר חלקה, הכיוון מרגיש טבעי, ואפילו כשיש בלאגן מסביב, יש תחושת שליטה וזה מאוד חשוב בעיניי. כן, עדיין יש רגעים שבהם המסך מתמלא באורות ופיצוצים עד שאתה לא יודע איפה אתה, אבל זה חלק מהכיף. ההבדל הוא שעכשיו זה די נשלט, אתה עושה המון הרס בעולם, אבל לפחות יודע למה.
עולם יפה, מגוון, אבל גם קצת מתעתע
Kairos הוא אחד העולמות הכי מושקעים שראיתי בסדרה. יש אזורים עירוניים צפופים, אזורי תעשייה אפלים, הרים קפואים ומדבריות פתוחים. כל אזור נראה שונה לחלוטין, והמעברים ביניהם חלקים, בלי מסכים שחורים או טעינות ארוכות. לפעמים אתה פשוט נוסע באיזה רכב מטורף, רואה את הנוף מתחלף, ובלי לשים לב אתה כבר באזור אחר לגמרי.
ועדיין, לא הכול מושלם. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני רץ הרבה זמן בלי מטרה. העולם גדול, אבל לא תמיד ממלאים אותו בתוכן משמעותי וזה קצת מבאס. חלק מהאזורים מרגישים קצת ריקים, כאילו יכלו להוסיף שם עוד קרבות קטנים או אירועים רנדומליים. מצד שני, כשהמשחק כן יודע למלא את החללים האלה, הוא פוגע בול.
באחת המשימות נכנסתי למתחם תעשייתי נטוש שנראה סתמי לגמרי. פתאום, אזעקה נדלקה, דלתות ננעלו, והפכתי למטרה חיה של עשרות רובוטים. תוך כדי ירי, הדמות שלי זרקה הערה צינית על כמה “זה לא היה בתכנון” – וזה בדיוק הרגע שבו המשחק מרגיש הכי “Borderlands” שיש.
ההומור והדמויות: פחות קלישאות, יותר אנושיות
Borderlands תמיד היה משחק שצוחק על עצמו. גם הפעם ההומור פה, אבל קצת פחות אגרסיבי. יש פחות בדיחות שצועקות “תראו כמה אני מגניב”, ויותר רגעים של חיוך אמיתי. הדמויות פחות קריקטורות ויותר בני אדם, ועדיין מצליחות להיות מגוחכות בדיוק במידה הנכונה.
אהבתי את זה שלא כל משפט שני הוא בדיחה. לפעמים הם פשוט מדברים, וזה הופך את העולם ליותר אמין ואת הקטעים הקומיים ליותר אפקטיביים כשהם כן מגיעים.
מצב הקואופ: איפה שהמשחק באמת מתעורר
שיחקתי חלק לא קטן מהזמן לבד, אבל ברגע שחבר הצטרף – הכול השתנה. המשחק הזה פשוט נבנה לקואופ. אין תקיעות, אין לאגים והכל מתואם בצורה חלקה. ברגע שיש 3-4 על המסך וכל אחד מפעיל יכולת אחרת, זה אמנם כאוס מוחלט, אבל זה גם כל הכיף.
בקרב אחד, היינו שלושה מול בוס עם מגנים מתחדשים. בפעמיים הראשונות התרסקנו תוך שתי דקות. בפעם השלישית, חילקנו תפקידים, אחד פתח מגן, השני ריסק עם נשק, ואני חיכיתי בצד עד שהמגן נפל ויריתי צרור אחד מדויק. הבוס נפל, וכולנו פשוט צעקנו מהתרגשות. זה מסוג הרגעים שמסבירים למה המשחק הזה קיים.
כשחזרתי לשחק לבד, עדיין נהניתי, אבל הרגשתי את ההבדל. לבד אתה עובר משימות, עם חברים אתה חווה אותן.
השלל: סוף־סוף פחות זבל
אם יש משהו שגרם לי להתעייף במשחקים הקודמים, זו העובדה שכל שני מטרים אני מרים נשק חדש, וב-90% מהמקרים הוא חסר טעם. ב-Borderlands 4 המצב השתפר. יש פחות שלל מיותר, יותר הבדלים בין נשקים ותחושת התקדמות אמיתית.
אחרי כל קרב גדול אתה באמת רוצה לבדוק מה קיבלת. יש נשקים שנותנים אפקטים לא צפויים, קליעים שמתפצלים, פיצוצים כפולים, ירי שגורם לאויבים להילחם אחד בשני. זה לא תמיד עובד מושלם, אבל לפחות יש סיבה להתלהב שוב מהשלל.
מצד שני, אחרי כמה עשרות שעות, אתה כן מתחיל לזהות חזרתיות. התבניות חוזרות, וההפתעה קצת דועכת. ועדיין, זה הרבה יותר טוב מבעבר, וגם אחרי יום ארוך הייתי חוזר "רק לבדוק עוד שלב אחד".
ביצועים וגרפיקה: כמעט מושלם, כמעט
המשחק רץ מעולה על ה-PS5. המעברים מהירים, זמני טעינה כמעט לא קיימים, והקרבות נשארים חלקים גם כשיש על המסך עשרות אויבים. הגרפיקה שומרת על הסגנון של הסדרה, שילוב של קומיקס וצבעים חזקים, רק נקי וחד הרבה יותר.
אחרי כמה שעות רצופות שמתי לב שהמשחק מתחיל קצת לגמגם. לא משהו קריטי, אבל כן מורגש. יצאתי לתפריט, חזרתי וזה הסתדר. זו בעיה קטנה, כנראה טכנית, שלא הורסת את החוויה אבל כן שווה לציין.
בקיצור, Borderlands 4 הוא לא מהפכה, הוא פשוט עושה סדר בבלגן שהיה קודם. הוא שומר על כל מה שטוב בסדרה, היריות, ההומור, הנשקים המטורפים, רק בלי להגזים.
העלילה סבירה, העולם יפה, המשחקיות כיפית והקואופ הוא עדיין הדרך הכי טובה לשחק. יש מקומות שבהם הוא נופל, בעיקר בחזרתיות ובכמה אזורים ריקים מדי, אבל זה לגמרי נסלח כשאתה מוצא את עצמך יורה, צוחק ומרגיש שאתה שוב ילד עם שלט ביד.
מחיר: 320 שקל (ל-PS5)
להצטרפות לערוץ הטלגרם של The Gadget Reviews